ישראל היא מעצמת הסטארטאפ השנייה בגודלה לאחר ארצות הברית, אך מערכת החינוך הישראלית, האמונה על פיתוחו של המשאב האנושי, מדשדשת זה שנים בהישגיה הנמוכים. סגירת הפער היא משימה אפשרית, ולשם כך יש לאמץ כמה עקרונות מרכזיים: מנהיגות חינוכית המחויבת למטרות ואחראית לתוצאות אך באותה מידה גם בעלת סמכות לפעול ולהחליט לגבי הדרך: כלל יסודי במתמטיקה טוען כי הפתרון לכל בעיה הוא אחד, אך הדרכים להגיע אליו הן רבות. החינוך מורכב מבני אדם – מנהיגים חינוכיים ותלמידים. לכל אחד מהם אישיות שונה וצרכים שונים המניעים אותו להגיע לאותה תוצאה אחת סופית. לכן חשוב שהמטרות, פרי החלטה לאומיתחינוכית, יהיו מוגדרות וברורות. אך צריך לתת לכל מנהיג חינוכי, לכל מורה ומנהל בית ספר, את החופש להתאים את הדרך לשם על פי אישיותו ולעודד אותו ליצירתיות. המורים, אנשי החינוך, המופקדים ישירות על העשייה, “זוכים” היום לביקורות קשות ונאלצים להתמודד עם חוסר הערכה כלפי עשייתם. ההוראה והחינוך, תחומים בעלי ערך עליון בעיצובה ובהעצמתה של אומה, ראויים להיות מופקדים בידיהם של אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה. ההוראה צריכה להיות כמו רפואה, ראיית חשבון או עריכת דין. יש כמה גישות באשר לשאלה כיצד מכשירים מורים מעולים, אולם הבסיס צריך להתחיל בכך שלכל המורים, בכל הרמות, חייב להיות תואר אקדמי אוניברסיטאי, ובדרגים בכירים יותר אולי אף תואר מתקדם. כמו בראיית החשבון או בעריכת הדין, יש ללוות את ההכשרה במבחנים ובסטאז’ מעשי משמעותי בפיקוח והדרכה, שיכלול מבחן הסמכה בסוף הדרך, בדיוק כמו מבחן ה”לשכה”. בנוגע לתלמידים, יש לשים דגש על חינוך למצוינות. החברה ההישגית שבה אנו חיים יצרה בלבול בין הצטיינות למצוינות. ברור שלא כל אדם יהפוך להיות מדען חלל או פרופסור בולט באקדמיה, וגם אין צורך בכך. לכן באומרי “מצוינות”, הכוונה היא להדגיש חינוך למצוינות כדרך חיים: מצוינות לימודית ומצוינות אישית וחברתית. כלומר – לטעת בילדינו, כבר מהגיל הרך, ערכים של מוטיבציה להשקעה, מאמץ והתמדה בכל תחום שבו יעסקו, ולא לכוון רק להצלחה בתחום שמבחינת החברה נחשב מצוין. המסגרת הכיתתית חייבת להיות כזו המאפשרת לקיים דיאלוג חינוכי ולימודי מפרה ומעצים. במבנה הנוכחי הפערים בין התלמידים גדולים ולא מאפשרים קיומו של דיאלוג בין המורה לכלל תלמידיו, ובינם לבין עצמם. בעלי הצרכים המיוחדים שב”קצוות” – דהיינו, התלמידים המצטיינים והמחוננים, ומנגד המתקשים במיוחד – הם הסובלים יותר מכולם בכיתה כזו. הדגשים החינוכיים צריכים להיות מכוונים לחינוך להשקעה ולהתמדה, ולעורר בתלמידים מוטיבציה וסקרנות. יש להעביר את המשקל מהקניית טכניקות וידע, כפי שנהוג כיום, אל הקניית כלים – כלומר פיתוח החשיבה הלוגית, פיתוח החשיבה הביקורתית המדעית, הקניית מיומנות חקר ופיתוח היצירתיות. בכל הנוגע לחינוך, יש להבין כי שינוי אינו מיידי בתחום זה. אבל מדברי שר החינוך, מעשייתו ומתוכניותיו עד כה אפשר להתרשם כי מערכת החינוך בדרך הנכונה.
